גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני
האיש גבריאל
רוני שויקה
באחד מימי נובמבר 2004 נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה מבחור שלא הכרתי בשם יהונתן. בהודעה הייתה תגובה למאמר שפרסמתי מספר חודשים קודם ברשת האינטרנט על 'ירח במזל עקרב' של להקת אלג'יר. להקת אלג'יר ערכה באותה תקופה מסע הופעות אינטנסיבי עם יציאת האלבום 'מנועים קדימה', אחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל. בדיוק באותו ערב הייתה לאלג'יר הופעה במועדון הסטנגה בירושלים, וקבענו אם כן להיפגש במועדון ולדבר. כשפגשתי את יהונתן מצאתי בחור גבוה עם אישיות מרשימה, תלמיד ישיבת פוניבז' לשעבר, שעזב את הישיבה ואת העולם החרדי לפני זמן לא רב ומחפש כעת מקום משלו בעולם החדש. הפתעה גדולה יותר הייתה לי כאשר ראיתי את גבריאל בלחסן נכנס למועדון, לראשו כיפת ברסלב לבנה והוא עוטה ציצית גדולה על בגדיו עם פתיל תכלת בתוך הציציות. גבריאל וחברו הטוב אביב גדג', שניהם מהמושב תלמי אליהו שבדרום הנגב, הקימו את להקת אלג'יר בשנות התשעים ובשנת 1995 יצא אלבומם הראשון 'נאמנות ותשוקה'. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום אביב וגבריאל יצאו מהמושב והחלו במסע נפשי אכזרי ומטלטל שהתחיל בישיבת אור החיים בירושלים והמשיך בחצר האחורית של תל אביב, כאשר בתוכו משולבים תחנות של אשפוזים בבית החולים אברבנאל. באותה תקופה הוציא גבריאל שני אלבומים: 'רכבות' ו'השנים היפות של גבריאל'. גבריאל אובחן כחולה במאניה-דפרסיה, ועקב מצבו הנפשי הוא לא היה יכול להשתתף באופן מלא בסיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 2004.
- נאמנות ותשוקה, להקת אלג'יר, 1995
- מנועים קדימה, להקת אלג'יר, 2004
- גבריאל בלחסן, רכבות, 1999
- גבריאל בלחסן, השנים היפות של גבריאל, 2002
שכינת אל
ידעתי שגבריאל חולה במחלת נפש. לא ידעתי מה פירוש הדבר וכיצד היא באה לידי ביטוי. כשראיתי אותו עם הכיפה הגדולה, הציציות ופתילי התכלת, התרגשתי. 'אחי, זה אמיתי?' שאלתי אותו, מסרב להאמין. 'בטח', הוא החזיר לי בפנים קורנות. ואני הייתי מאושר. מימיני יהונתן, עד לא מזמן עם כיפה שחורה. בשנה הבאה הוא יתחיל ללמוד קולנוע בסם שפיגל. משמאלי גבריאל, עם כיפה לבנה חדשה, ועל ראשי שכינת אל. וכשאביב שר 'מכתבים למיכלי' וכל הקהל במועדון הקטן והצפוף התנדנד והתפלל יחד אתו: "אלוהים, אל מלא רחמים! תוריד אהבה וגשמים!" הרגשתי ששערי שמים נפתחים.
כל זה באמת קרה. המועדון הפך לבית כנסת, אביב גדג' היה החזן, והתפילה שעלתה מאותו מועדון וקרעה שערי שמים, שינתה את החברה הישראלית. בעשר השנים האחרונות השפה הדתית חדרה אל מרכז התרבות הישראלית בתנופה ובעוצמה. הדיפוזיה בין החברה הדתית והחילונית התגברה והשפיעה על השיח הפנימי של כל קבוצה. היהדות הפכה ממושג דתי-אורתודוכסי למצע משותף של החברה הישראלית כולה. מצע עליו מתנהלים גם מאבקים קשים, אבל כמו ששר אביתר בנאי: "לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור" (לילה כיום יאיר). להקת אלג'יר שהגיעה ממושב שכוח-אל לא רכבה על גל, לא זיהתה פוטנציאל ולא ניבאה עתיד. היא פתחה את האדמה וגילתה שם "זרמים תת קרקעיים של יופי". והיופי הזה, שלא היה חלום אלא "אלהים שבא אלי אתמול" (מתנה), פעל על תת-המודע הקולקטיבי הישראלי בדרכים נסתרות ושינה אותו לתמיד. הייתי שם, ראיתי את זה קורה. כל זה קרה באמת.
- גבריאל בלחסן, עריסת יהלום, 2004 (מתוך האלבום "בשדות")
התשוקה להיטהר, להיות אדם חדש
אבל גבריאל היה חולה. הכיפה הגדולה לראשו והציציות היו המחלה, לא התרופה. כאשר המאניה הייתה פורצת אצל גבריאל, הוא היה 'חוזר בתשובה'. תפילות וברכות, כיפה, טלית ותפילין, כל החבילה, כולל הצהרות אמונה ותחינות להתקרב לאדון עולם, "הריבון, העליון, הקדמון" (עריסת יהלום). מתוך התקף דתי הוא היה שורף את כל השירים שכתב, את כל בגדיו, את כל מה שהיה לו, בתשוקה להיטהר, להפוך לאדם חדש. כאשר הוא היה יוצא מהמאניה לאחר כמה ימים, הוא לא היה מכיר את עצמו. בשנת 2005 פרסמה תימורה לסינגר ראיון ארוך ומעמיק עם גבריאל בלחסן בפורום המוזיקה הישראלית של וויינט. בתחילת הראיון היא מספרת שבזמן שהיא מכינה אותו לפרסום, לאחר מספר פגישות עם גבריאל שהתארכו על פני זמן רב, היא מקבלת ממנו טלפון: "אנחנו צריכים להיפגש שוב. כל מה שאמרתי בפגישה הקודמת לא בתוקף". כשהם נפגשים היא שמה לב שהוא חובש כיפה גדולה, והוא מספר לה על חייו החדשים כאדם דתי. לאחר מספר ימים, שוב טלפון: "כל מה שאמרתי בפגישה האחרונה שוב לא בתוקף. אולי נחזור לגרסה הקודמת". המאניה חלפה, הכיפה ירדה.
גבריאל היה חולה, אולם גם במחלתו הוא היה גבריאל. בשפיותו ובטרופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, שהתעסק בכל יצירתו באובססיביות שאין דוגמא לה באלהים. קיומו והעדרו מאיימים על גבריאל במידה שווה, אבל אין בעובדה זו נחמה כלשהי. גבריאל יטיח דברים בזעם כלפי אלהים נוכח ויתחנן אל אלהים שאינו, יברח ממנו אליו וחוזר חלילה. בכל מקרה הוא יתאר את מצבו כעומד מול אלהיו, כי רק דרך ההתבוננות הזאת הוא יכול לדבר על עצמו: "הדיאלוג הזה ביני לבין אלהים, ביני לבין עצמי בעצם", הוא מודה בראיון לתימורה. ועדיין, הסחרור הזה של רצוא ושוב בין מה שנראה כאמונה וכפירה, אינו תוצאה של מבוכה או חולשה, אלא בחירה מודעת הנובעת מתוך הכרה אמיתית כואבת ומצמיתה במעמדו של האדם ביחס לאלהיו: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו" הוא אומר באותו ראיון. האמונה והכפירה שניהם נגועים בחטא היהירות, ובשניהם קיימת הסכנה של יצירת אליל מעשה ידי בשר ודם: "הם בוראים את אלהים שוב בצלמם, בצלמם הם תמיד בוראים דברים" שר אביב גדג' בשיר 'בוסר'. וגבריאל עצמו כאשר הוא מונה את חטאיו, הוא מגיע בסוף הרשימה הארוכה אל החטא הגדול מכל: "הייתי עליון. הייתי אלהים" (שטן).
- גבריאל בלחסן, שטן, מתוך האלבום "עתיד", 2010
אם זה יהיה רצונך
על דוגמא מוחשית לצורת ההתבוננות המיוחדת הזאת של גבריאל מספר המוזיקאי דויד פרץ מבאר שבע, שהפיק את הפרויקט 'איש זר' – אלבום של קאברים בעברית לשיריו של הכהן הגדול המשורר לאונרד כהן. העיתונאי עמי ברנד הציע את השיר 'If it be your will' כשיר מתאים עבור גבריאל, ואדוה אשתו תרגמה את השיר ושלחה את התרגום לדויד פרץ. מספר חודשים קודם עמי ואדוה בחרו לרקוד לצלילי שיר אהבה זה ביציאתם מהחופה.
אם יהא זה רצונֵךְ
לא אדבר עוד לעולם
וקולי יידום כמו שכבר נדם
לא אדבר עוד לעולם
אשמע רק לקולֵךְ
עד אשר ידברו בשמי
אם יהא זה רצונֵךְ
- גבריאל בלחסן, אם יהא זה רצונֵךְ, מתוך האוסף "איש זר"
כאשר גבריאל קרא את השיר פעם ופעמיים, הוא פנה לדויד: "משהו לא מסתדר לי עם התרגום".
"מה לא מסתדר לך?" שאל דויד.
"תראה" עונה גבריאל, " השיר הזה, הוא כמו תפילה… זה לא לאשה, זה לאלהים השיר הזה…".
והם יושבים יחד ועורכים את התרגום מחדש.
אם יהא זה רצונְךָ
לא אדבר עוד לעולם
וקולי יידום כמו שכבר נדם
לא אדבר עוד לעולם
אשמע רק לקולְךָ
עד אשר תקרא בשמי
אם יהא זה רצונְךָ
אם יהא זה רצונְךָ
שקולי יהיה אמת
ממרומי גבעה
אשיר לְךָ כעת
מגבעה שבורה
קול שבחיךָ יהדהד
אם יהא זה רצונְךָ
שלפניךָ אדבר
ואם יהיה זה רצונְךָ
אם ישנה בחירה
נהרות ירקדו
גבעות יעלוזו
כשרחמיךָ ישפכו
על לבבות נשרפים בשאול
אם יהיה זה רצונְךָ
להיטיב עם כל
עשה אותנו קרובים
וכרוך בחוזקה
כל ילדיך כאן עומדים מולְךָ
עומדים מולְךָ
בסמרטוטי אור יום
שלבשנו לכבודְךָ
את הלילה תאיר
אם יהיה זה רצונְךָ
(לאונרד כהן; תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן)
אבל גבריאל לא שתק. הוא דיבר כמו שאף אחד לא דיבר לפניו. הוא צעק ותבע והתחנן והטיח ולעג ובכה והתמרד ונאבק והתפתל והשתולל והתמוטט והתרסק לאלף רסיסים "אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי" (חלום) וקם שוב ודיבר.
כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה
האֵפר נשפך, בדלים מתפזרים
אתה מתיישב על הכורסא ומתכסה בשמיכה
זה הזמן אלוהים לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל
זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך
השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני
זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש לך להגיד,
להגיד את הגיהנום ואת גן עדן
שלח לנו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב (אוקיינוס קפוא)
- גבריאל בלחסן, אוקיינוס קפוא, מתוך האלבום "רכבות", 1999
מידת הגבורה של גבריאל
דרשו חכמים כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו בראו במידת הדין, שנאמר "בראשית ברא אלהים". אמנם העולם לא עמד עד ששיתף עמו מידת הרחמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". גבריאל, כשמו כן הוא – היה אחוז במידת הגבורה. כיונה הנביא הוא דורש "להגיד את הגיהנום ואת גן עדן" כאן ועכשיו, כי הזמן שלנו אוזל. הגיע הזמן שהגיהנום יהיה גיהנום, ושגן עדן יהיה גן עדן. כבר יותר מדי זמן הגיהנום נראה כמו מסיבות יום שישי עם נשים יפות, אוכל בלי גבול שנזרק מתחת לשולחנות ושתייה חריפה, ואילו גן עדן נראה כמו גינה ציבורית מוזנחת שהכלבים עושים בה את צורכיהם. זה הזמן להגיד את הגיהנום ואת גן עדן מחדש, כי משהו פה מאוד משובש. אלא שבניגוד ליונה, גבריאל ידע שאין לאן לברוח.
אל תרצח
אל תגנוב, אל תנאף, אל תענה
ואל תחמוד,
אל תברח – כי אין לאן לברוח (אל תנאף)
- גבריאל בלחסן, אל תנאף, מתוך האלבום "רכבות", 1999
"האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', בלוז לראש חודש), אבל הוא לא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו."
האש שבערה
האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', בלוז לראש חודש), אבל הוא לא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו.
ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות
ראיתי מתפללים הולכים לסליחות
להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו
על כל הימים הנוראים שברא לנו
על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש
בראשית בראה האדמה את האדם
בשנית ברא האדם את האלוהים
ובשלישית את המיקרוגל
בא המיקרוגל, והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו
ריסקנו אותו (כדורי הרגעה בדבש)
- גבריאל בלחסן, כדורי הרגעה בדבש, מתוך האלבום "עתיד", 2010
התבואה המשגעת
רבי נחמן מברסלב מספר מעשה על מלך שראה בכוכבים שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. כשאוהבו מציע כי יכינו לעצמם תבואה כדי שלא יצטרכו לאכול מהתבואה המשגעת, עונה לו המלך: "זה אי אפשר, כי כאשר אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים".
אבל גבריאל סירב לאכול מהתבואה המשגעת.
מליון כדורים הם נותנים לי הרופאים
שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר (בתוך הצינורות)
- גבריאל בלחסן, בתוך הצינורות, מתוך האלבום השני של להקת "אלג'יר": "מנועים קדימה", 2004
הוא צעק: חסד
והוא צעק. והוא צחק. והוא התחנן לרחמים בתוך עולם משוגע של תוהו, "ליד חמלתית, לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק" (עתיד), לחסד בתוך דין אכזר וחסר פשר. לא, הוא לא התחנן. הוא תבע. הוא שאג כאריה פצוע בתוך הקולוסאום הכל-עולמי הזה.
חסד!
חסד!
תתקרב אלי! תביט בי!
מלא אותי!
אהוב אותי! כבד אותי!
וווווווווואאאאאאאאאאאוווווווווו (אדמה חרבה)
- גבריאל בלחסן, אדמה חרבה, מתוך האלבום "עתיד", 2010
ויום אחד החסד פגש אותו.
הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב
הוא שלח לי אותה יפה וקסומה
הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה
כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום
כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ
ועכשיו אני מתעטף מגעגוע מכאב בלתי נסבל
בחזה שלי מסערת רגשות יוקדת
…
איך שקיפלה שם את הבגדים הריחניים שלנו
מעל מכונת הכביסה ואמרה לי ככה בקול
רפה ושפוף לא נשאר לי כבר טיפת מקום
בלב לאהבה שכזאת, ואני מתבונן בה רפה
ותשוש שוקע ושוקע נבלע ברצפה ומתפלל
כבר לסוף הצולע
…
ותהיתי והשתוממתי ועמדתי שם מול הבורקס
העכור של אלנבי – שדרות חן
איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול
והמוצל והמציל שלי שצמח לו בִּן יום
תחת ראשי וימינה חיבקני וליטפה לי את כל השנים
הרעות והפסולות
הולך שוקע שוקע וצולל (עריסת יהלום)
"על-פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד"
שלושת הספירות
ויאמר אלוהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון?
ויאמר: היטב חרה לי עד מות!
גם גבריאל נפל בטריק של הקיקיון. כמו ילד הוא נפל, כמו טירון. איזה אידיוט.
על פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד. אלהי אברהם הוא פחדו של יצחק. אברהם אבינו אינו מפסיק מלהשפיע החוצה והוא נמצא תמיד בתנועה. במצב כזה אין לפחד מקום והזדמנות להיכנס. אבל יצחק אינו זז ממקומו. אפילו את אשתו מביאים לו עד אליו. כשאתה נמצא במקום אחד הרבה זמן, הרזולוציה מתחדדת. אפשר להבחין בפרטים קטנים, קטנטנים, מיקרוסקופיים. וככל שהרזולוציה גוברת, כך עולה מפלס החרדה. ראיתם פעם טיפת מים תמימה תחת מיקרוסקופ? עכשיו תדמיינו את התמונה בגודל טבעי. לכן יצחק חי בחרדה מתמדת. ואם הפחד הוא צד אחד של מידת הגבורה, אזי בצדו השני של המטבע נמצא הצחוק, כפי שמעיד שמו של יצחק, וכמו שלימד רבי נחמן מברסלב במעשה על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו:
לפנות בוקר שמע קול צחוק גדול מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאוד מאוד עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נבהל ונפחד מאוד מזה. אמר לו חברו: שוב אין אני מפחד מזה כלל. כי אני לן כאן כבר זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. והוא נבהל מאוד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום השדים, כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. כי מי שמע קול צחוק כזה על כל העולם?
גבריאל, שחי במקום השדים, היה האדם ששמע את קול הצחוק הגדול מאוד הזה על כל העולם, והוא מת מפחד.
אני לא מאמין באלוהים, ולא בקברים ולא בנסים
אצלי התריסים מוגפים
אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים
יום כיפור לא אומר לי כלום
אני לא יודע להתפלל
תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם,
אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים
המים החמים מכים לי בראש
מתחיל למלמל: רחמים…
ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי
ומרגיש עוד יותר דביל
כל כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.
אני כל כך מקנא בכם, חובשי הכיפות
עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצטלבי הצלבים
הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים
הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות
המשתטחים הסדרתיים, מנשקי המזוזות
מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים
כל הדלילים האלה שלבושים בלבן
עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים
עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות
מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן
המתרסקים על המגדלים, המתקשרים עם הבננות והחתולים
המעלים באוב, המתגלגלים הסדרתיים
הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות
מעלי האובות,
כל אלה שעושים אותי קטן ונכה
אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי
שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק
צופה בחושך שבין התריסים
חג עכשיו,
אני מפחד לצאת החוצה (רק לעוד כמה שעות)
- גבריאל בלחסן, רק לעוד כמה שעות, מתוך האלבום "עתיד", 2010
רבי נחמן מברסלב אמר: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.
וזה מה שאמר גבריאל:
אני תלוי על חבל בגובה רב
בין ההרים והגאיות
והגשר עשוי פעמונים
יהלומים וזהב מבריק
ובצד אחד שמש מסנוור
ובצד השני חושך צלמוות
ירח ערפל וכוכבים עתיקים
ולפני עומד שרף ולא אדם
ומה שנשרף שם רחוק
בין הגבעות המטושטשות
אלה הזיכרונות שלי
אלה הילדים שלי
אלה התפילות שלי… (גשר בגובה רב)
- גבריאל בלחסן, גשר בגובה רב
אבל אני מפחד, מפחד
האדמה הזאת חשודה
אי אפשר לסמוך עליה
קשה שלא להחליק
ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי:
אל תעצום עיניים! אל תעצום! (עתיד)
בי"ד אלול תשע"ג עצם גבריאל בלחסן את עיניו.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
המאמר התפרסם לראשונה ב'נאמני תורה ועבודה'
עוד:
